חיפוש

שליח ציבור

עודכן: 1 בנוב׳ 2021

טרם התחלתי את הכשרתי המקצועית כשחקן (אי אז לפני למעלה מעשור שנים), קראתי ראיון עם ראש חוג לתיאטרון דאז ב"מכללת אמונה", ד"ר רבקה מנוביץ. בראיון היא סיפרה שהיא חיברה 'תפילה לשחקן' עבור תלמידותיה. נצרתי את רעיון התפילה בליבי ואת התפילה עצמה העתקתי לפנקסי. נכנסתי לעולם המשחק עם רגשות מאוד אמביוולנטיים. מחד, החיידק הבוער בי להציג, להביע, לרגש ולשמח. מצד שני, מחיאות הכפיים.




כשנה לפני שנכנסתי לעולם המשחק בפועל, נפגשתי עם פרופסור יהודה מוראלי בביתו. יהודה התחנן בפניי שלא אכנס לעולם המשחק. הוא חרד לגורל נפשי. הוא הביע בפניי את חששותיו, מכיוון שהוא מודע היטב למהמרות נפשו של השחקן. ואני הקשבתי. אך לא יכולתי לבקשה זו. הרצון להיות שחקן היה חזק ממני. יכולתי רק להבטיח לעצמי, להשתדל שאצלי זה יהיה אחרת. כבר בהופעה הראשונה בחיי (הצגת רחוב בעיר העתיקה בירושלים), עמדה נגד עיניי תפילתה של דר' מנוביץ - שכל מה שאעשה היום בהופעה, יהיה לא לכבודי, ולא לכבוד עצמי. ושכל מה שאעשה, אעשה באופן הטוב והמוצלח ביותר. ושאמנותי ואמונתי, יהיו כלי נאמן בשליחותי. ושאזכה לפרנס את בני ביתי, משורש נשמתי. באותה שנה נכנסתי לעולם המשחק. וכשהעמקתי בו יותר ויותר, הבנתי את חששותיו של פרופסור מוראלי. כשהשחקן עומד על הבמה, ניתן לו כח מאגי של גיבור על. הוא ניצב במקום מבטחים, מוגן בקיר רביעי, ואף אחד לא יכול לפגוע בו. הוא שולח אל הקהל שובלים של אנרגיה, כפי ראות ענייו. בכל רגע נתון הוא יכול להחליט, מתי להצחיק, מתי לרגש, מתי להרעיד, מתי להפחיד, מתי לשעשע, מתי לשעמם, מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר. והקהל... שבוי אליו כבמטה קסם. השחקן מואר, והקהל חשוך. השחקן עומד, והקהל יושב. השחקן מוגבה על במה והקהל נושא את עיניו לעברו. ויוצא אמנם שהשחקן הוא זה שעומד חשוף. אך לאמיתות הדבר, מי שחשוף באמת וללא מסננים, זה הקהל. השחקן מסוגל לשנות תודעה, לייצר קונפליקטים, לברוא עולמות ועל כל זה, הוא גם מקבל מחיאות כפיים. והנה, קצרה מאוד הדרך להרגיש א-לוקים. וזה מסוכן. אלא אם, השחקן יבין שהוא כאן בשליחות. ושכל הכח והעוצמה הניתנת לו, היא לא עבורו ולא עבור עצמו, אלא עבור הקהל, משפחתו, בני ביתו, הבורא... ושהוא השחקן, לא הוא הסיפור האמיתי בהצגה, אלא הקהל. ושתפקידו של השחקן, להיות שליח להעביר את כל הטוב הזה הלאה. כן, הוא רק כלי. משובח, נפלא, נהדר ומכשר ככל שיהיה, אבל הוא רק הכלי. את המסע הזה אני עובר עם עצמי כבר למעלה מעשור... ישנן הופעות שהקהל נעמד על רגליו. ישנן הופעות שהקהל מסרב מלהפסיק ולמחוא כפיים. ישנן הופעות בהן הקהל משתרך בתור רק על מנת לשוחח עימי בתום ההצגה. ונגד עיניי עומדת מילה אחת: שליחות! בשנים האחרונות, הוספתי לתפילתה של ד"ר מנוביץ פסקה: "שהקהל שיושב כאן... ייצא מחוזק, מועצם ומואר. שאזכה לחדור לליבו ואזכה לגרום לו לרצות לבחור להיות ולו בדבר אחד, יותר טוב". הלוואי ואזכה!

54 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול